אוכל, יחסים ומשפחה

לשאלה האם יכולים הורים לסייע לבתם להתמודד עם הפרעת אכילה, אכילה רגשית ? נתייחס בכתבה זו.

הפניה אל האוכל הנה סימפטום ולא הבעיה עצמה, חשוב מאוד להבין שלא כל השמנה הנה הפרעת אכילה או אכילה רגשית.  
ישנן נערות ונשים מלאות שאין להן שום הפרעת אכילה, אלא לעיתים חוסר מודעות לאורח חיים בריא, או אהבה לעצמן כפי שהן וזה נפלא .
הפרעת אכילה עוסקת בהתעסקות מתמדת סביב נושא האוכל, משקל,חשיבה טורדנית, אמירות מצמצמות על הגוף ועוד.
כאשר הורה שם לב שבתו מתעסקת באופן מתמיד בדיאטה, בהתעסקות מתמדת סביב משקל, מדברת על כך שהיא חייבת להרזות ופעמים רבות רוצה להתבודד, צריכה להתעורר נורה אדומה  אצל ההורה וחשוב לבחון מה עובר על אותה נערה והאם היא זקוקה לסיוע.
נערות רבות שמפתחות אכילה רגשית והפרעות אכילה חשות לא פעם בדידות בבית ומחוצה לו, הן חשות שלא מבינים אותן ושהן לבד בעולם
(זו תחושה פנימית שלהן), הן חשות שמבקרים אותן ושופטים אותן.
אותה נערה חשה תחושה של חוסר שליטה על עצמה וניסיון לייצר שליטה מדומה על ידי פנייה אל האוכל.

חשוב להבין: בין אם ההפרעה הקצינה בעקבות מצבים חברתיים וטראומות שהנערה עברה ובין אם לא,
חשוב להבין שלמרקם היחסים המשפחתיים יש השפעה על הנערה ובכך ישנה בשורה חשובה, כיוון שניתן לסייע.
חשוב לי לציין שאכילה רגשית מתפתחת  ונוכחת גם אצל נשים בוגרות ולא רק אצל נערות, אך היא מטופלת באופן שונה.
אם האם לא טיפלה בדימוי הגוף שלה וביחס שלה אל האוכל, יכולה להיות העברה דורית בסיכוי גבוה מאוד.

הבית בו גדלנו, הקשר הראשוני שלנו עם העולם עובר דרך הקשר שלנו עם  הורינו ועם תחושת הבטחון או חוסר הבטחון שהם נוסכים בנו.

בתחילת חיינו הקשר עם האם הוא סימביוטי, אך בשלב מסוים מערכת היחסים הסימביוטית צריכה לעבור תהליך של ספרציה-היפרדות.

תהליך הספרציה-אינדיבידואציה הוא תהליך שתואר על ידי  הפסיכולוגית מרגרט מאהלר והפסיכואנליטיקאי פיטר באלוס, כתהליך התעצבות אישיותו של התינוק הבריא לאישיות עצמאית ונפרדת. תהליך זה מתאר שלבים של התפתחות רצויה של תינוק עד גיל 3 שנים, בו הוא נפרד  מהאם ויוצר אגו וזהות עצמית מובחנים משלו.

הקשר אם-בת ארוג פעמים בסבך רגשות עז המקשה לעיתים על הבת להשתחרר אל עצמאותה.

ההורים ובפרט האם מייצגת  בתחילת דרכנו עולם ומלואו, היא זו שמייצגת את סולם הערכים המוסרי והנכון ופעמים רבות
הנה סמן מרכזי "למודל הזדהות נשי", הבת שרואה את אימה יכולה או להזדהות עמה או לצאת כנגדה.

לעיתים כאשר מערכת היחסים בין הבת לאם היא מערכת סימביוטית (של מעורבות יתר) מערכת זו מקשה על הבת להתפתח באופן אוטונומי ולפתח את תפיסתה הערכית לגבי "הזהות הנשית"  שלה וזה משפיע על תפיסתה את עצמה.

בחלק מהמקרים (רק בחלקם) רואים שבנות שגדלו בבתים שמערכת היחסים עם האם היתה מאוד

סימביוטית ולא נעשה תהליך של ספרציה, ריגשי או/ו פיזי. הסיכוי של הבנות לפתח הפרעות אכילה היה גבוה יותר, מקרים נוספים היו מקרים בהם היתה תחושה של חסך בקשר האימהי כמכוון ותומך בין אם האם היתה נוכחת בפועל או נעדרת רגשית או פיזית.
ברב המקרים, לאקלים המשפחתי בו גדלה הנערה ומערכת היחסים בבית היתה השפעה ניכרת על התפתחות ההפרעה,
אך זו לא היתה תמיד הסיבה היחידה.
ברוב המקרים הנערה שמפתחת הפרעת אכילה חשה חוסר אהבה עצמית ואי קבלה עצמית, דימוי גוף נמוך, דימוי עצמי נמוך,
נוקשות ושיפוטיות ביחס אל עצמה, תחושת בדידות תהומית ותחושה שמבקרים ושופטים אותה ולעיתים רצון עז להיות מישהי אחרת .

חשוב לציין  שגיל ההתבגרות הנו הגיל שלרוב מתפתחות בו הפרעות אכילה, בתקופה זו הרגשות סוערים, ההורמונים משתוללים והחשיבה קיצונית וההשוואתיות כחלק מהשלב ההתפתחותי , יחד עם זאת חשוב לשים דגש על המידתיות ולאילו אפיקים פונה השוואתיות זו.
השוואתיות לעיתים מאפשרת תהליך של צמיחה ולמידה, אך כאשר נערה מפתחת הפרעת אכילה, ההשוואה זו נוצרה מתוך הפחתת ערך באופן כמעט טוטאלי ומוקצן

הפרעות אכילה בגיל הנעורים צריכות להוות סמן להורים שעליהם לשנות את ההתנהלות המשפחתית ולקבל סיוע מאיש מקצוע.
במשפחות רבות כאשר נערה מפתחת הפרעת אכילה שולחים את הנערה לטיפול בעוד שחשוב להבין שיש כאן רקע להתפתחות הבעיה.
חשוב שהטיפול יעשה כחלק ממערך של טיפול משפחתי לצד טיפול אישי בנערה.
חשוב מאוד שההורים יהיו מאוד אמיצים להסתכל למציאות בעיניים ולראות את המצב הזה כהזדמנות לייצר שינוי אמיתי
במערך המשפחתי ולא לפטור אותו ולנכסו רק לבתם.
התגייסות משפחתית ונטילת אחריות משותפת על ידי  טיפול משולב, תסייע לנערה להתמודד עם הפרעת האכילה ותאפשר באופן הדרגתי להשתחרר ממנה ולהבריא את התא המשפחתי.
מניסיון בעבודה עם נשים שהיתה להן אכילה רגשית, התעסקות זו פגעה בהתפתחותן האישית והמקצועית וביצירת מערכות יחסים בריאות.
פעמים רבות בעבודה המשותפת  עלתה לא פעם ההבנה שגם בבית בו הן גדלו היתה התעסקות לא בריאה סביב דימוי גוף, סביב אוכל, 
היו אמירות מצמצמות שכללו ביקורת ושיפוטיות רבה ( סמויה וגלויה כאחד) ומערכת יחסים שאינה בריאה ומאוזנת.
אותן נשים כאשר הן היו נערות  חשו שאינן מוערכות, לא האמינו בהן והן התקשו לבטא את עצמן. 
כבוגרות הן החליטו לקחת שליטה על חייהן ולעבור תהליך  בכדי להשתחרר מההתעסקות האובססיבית סביב האוכל,
לחזק את הדימוי והביטחון העצמי ולהעלות את דימוי הגוף ובכך למנוע העברה דורית של התעסקות זו גם לבנותיהן.
  

השארת תגובה